שקט תעשייתי

אל חנות לכלי בית נכנסה עקרת בית ובידה מוצר אשר לדבריה אינו יעיל, "מה אומר לך", פונה היא אל בעל החנות, "ניסיתי אותו כמעט בכל הזדמנות. אך כמה חבל, הוא אף פעם את שאיפותיי לא מימש, עד אשר מביתי אותו החלטתי לגרש".

מתעניין בעדינות בעל החנות, "כמה זמן אותו את מנסה?" "אווו", נאנחת הקונה, "כמה חודשים אני מתענה" . . . מביט בעל החנות כה וכה, בוחן את המוצר ואומר לעצמו, את המוניטין שלי ארוויח, אספוג נזק ואת שכרי אבטיח ואת כספה/כספו הוא משיב . . .

לא מעטים הם הבתים בהם רווחת תפיסת העולם כי לידת ילדים הינה פעולה מתמשכת כל עוד ההורה חי ונושם ולעיתים אף מקרטע לא מעט . . . כל חייו הוא עומד הכן למוצא פיו של העולל המתפתח, להאכיל ולקנות, לרפד ולשמן וכל פעולה אחרת הנדרשת לשם הפעלה תקינה של המערכת . . . הכול ובלבד שיקנה לו את מנת השקט לה הוא כה מייחל כל ימי חייו, מייחל ואינו מגיע, שואף ואינו מממש, כך חולפות להן שנים חלקן טובות יותר חלקן פחות, עד שהדור הבא ניצב בחזית ותורו הגיע לנגן את המארש . . .

נשמע מייאש . . . כאילו מעגל קסמים ללא כל מוצא ומפלט מן המצב ההזוי, גזירת עולמים . . .

אלא שלא כן פני הדברים אמורים להיות. יש צורך במסגרת התא המשפחתי התקין למסד את נושא הגבולות, תחום הלוקה בחסר בבתים רבים. בתים בהם לא ניתנה מנת הדעת הראויה לשם כך בעת יסוד הבית. גבול ומידה לעיתים הם דבר אכזרי ביותר.

נסו להגיע אל הרכבת לאחר שזו עזבה את התחנה או לעלות על טיסה לאחר שנסגר המעבר אל המטוס . . . העלו את כל טיעוניכם השתמשו בכל כישורי השכנוע שלכם, דבר לא יועיל, את הנעשה לא ניתן כלל להשיב. לו רק יפנימו כלל זה בכל בית, הרי אז עוגמת נפש רבה הייתה נחסכת מהורים רבים וילדים היו גדלים עם התובנה כי לכל עשייה ישנה מטרה, תוצאה וגבולות ברורים.

יש גיל בו ברור כי על ההורה לא רק לתמוך ולכוון, אלא למלא פונקציה מושלמת של גב בכל התחומים ללא החסר אף אחד מהם, אלא שבהמשך מתוך רצון כנה להעמיד את הצאצא על רגליו באיתנות הראויה, טוב יעשו ההורים אם ירגילו אותו במדרג נכון כי לא לכל דבר ישנה מנגינה קבועה "כן בני אהובי. . . ." אלא, ישנם דברים המושארים לילדים, חלקים בפאזל הקיומי המופקדים בידיהם לשם התמודדות ראויה עם מטלות החיים ואף לעיתים עם מצוקות הזמן והמקום.

כשילדים מתפתחים נכון, אין זה משחרר את ההורים מתחושת האחריות והדאגה הכנה לשלומם וביטחונם, אלא שההשגחה והדאגה נעשית במעגלים רחבים יותר ופחות צמודים ומעיקים. כך חש הדור הבוגר כי הולך ומשלים משימות ואינו מחוייב באופן מתמיד לדאוג לחלקי חילוף גם בעת בה אין כוחותיו עמו והשנים נותנות בו את אותותיהם ללא רחם.