מכירים את ההתלבטות הזו שיש להורים עד כמה למתוח את החבל עם הילדים? עד כמה לתת להם את מה שהם רוצים ולהתחשב בהם ועד כמה, מצד שני, להציב להם גבולות ברורים ולהיות אפילו נוקשים כשצריך?
לא מזמן התלבטנו האם לרשום את בני הבכור שלמה גד שיחיה לעד, לקייטנה. אתם יודעים, אותה קומבינת בייביסיטינג שנועדה להורים שעסוקים מדי בקריירה, עד שאפילו בחודשיים שיש להם להיות עם הילד שלהם, הם מחפשים את נתיב הבריחה.
שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לקייטנה. הוא ענה שלא. אפילו שמכינים שם כדורי שוקולד, לדבריו, הוא "רוצה קייטנת אבא! יש!".
התייעצתי עם משפחה וחברים מה כדאי לעשות. רבים חשבו כמוני אבל אחרים טענו שלא צריך לשאול את הילד בנושאים שהם במחלוקת או בחוסר ודאות, אלא להחליט בשבילו.
עברו כמה ימים ושוב שאלתי אותו. הפעם הוא נשמע נלהב מאוד ללכת לאיזו קייטנת ספורט.
"הנה ההוכחה", חשבתי לעצמי. רק אתמול הוא לא רצה והיום הוא כבר מתלהב, סימן שצריך להחליט בשבילם ולא להקשיב לגחמות הרגעיות שלהם, נכון? לא לגמרי. יש בי מקום שאומר שילדים יודעים לא פחות מאיתנו ואפילו טוב ועמוק יותר מאיתנו. בכל פעם שילד אומר משהו, הוא אומר אמת כלשהי. הוא משקף אמת. אנחנו נבחנים עד כמה אנחנו פתוחים לקבל את האמת הזו ועד כמה אנחנו מוכנים "להקריב" מעצמנו בשביל לתת לילד את מה שהוא באמת צריך.
בין אם לשלוח את הילד לקייטנה ובין אם לא, בסוף, הנקודה היא החיבור לנקודת האמת של הילד שיכולה להביא אותי יותר קרוב אל נקודת האמת שלי. הילד שלך לא משקר באמת אף פעם. הוא לא באמת עושה משהו רע חלילה. הוא בסך־הכל ילד תמים שהפקידו בידיים שלך עם הזכות והאחריות לעצב, לכוון ולקדם אותו למקום הטוב ביותר לו לפי שיקול דעתך.
כשהוא אומר שהוא לא רוצה ללכת לקייטנה, זו האמת. וכשהוא אומר שהוא רוצה ללכת לקייטנה, בנקודת הזמן הזו, גם זו אמת. כהורה אוכל להחליט כך או אחרת, האמת שלו נשארת אמיתית וטהורה תמיד. אם אדע
להקשיב לאמת שלו, יש מצב שאתקרב גם לאמת שלי.
דניאל זמיר הוא נגן סקסופון וזמר ישראלי. באדיבות: קרוב אליך – עבודת ה ברוח חסידית
