זה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה (שנת ת"ש – 1939). הנאצים כבר כבשו את מערב פולין, בעוד את מזרח פולין כבשו כוחות ברית-המועצות. שתי המעצמות חילקו ביניהן את פולין, כפי שסיכמו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשטחי פולין הנאצית כבר שרר משטר של טרור ורצח, ויהודים רבים ברחו מזרחה.
העיר ביאליסטוק אמנם הייתה בשלטון הרוסים, ומצב היהודים שם היה טוב יותר, אך בכל-זאת רבים חששו מהעתיד, במיוחד כאשר ברית-המועצות וגרמניה משתפות ביניהן פעולה, והם העדיפו להימלט לווילנה.
בביאליסטוק התגורר סבי, הרב אריה יוכט, תלמיד-חכם גדול ור"מ בישיבת ביאליסטוק. לרב יוכט ולרעייתו, הלוא היא סבתי, סימה, היו שלוש בנות ובן. בתם הגדולה, חיה, עלתה ארצה כבר כמה שנים קודם-לכן (כאן נישאה למשה ספוקויני, תלמידי ישיבת חברון בעיר חברון ומניצולי פרעות תרפ"ט. עם הזמן נולדו לחיה ולמשה שתי בנות ושלושה בנים, אני אחד מהם).
בנם היחיד של הסבא והסבתא, צבי יוכט, נסע עוד לפני פרוץ המלחמה לווילנה ולמד שם בישיבה. בת אחרת, הניה שמה, הלכה בעקבות אחיה, והספיקה לצאת ברכבת שנסעה ישירות לווילנה. בינתיים נמסרה וילנה לרשות מדינת ליטא והגבול נסגר.
במכתב ששלחה לביאליסטוק תיארה הניה את מצב הפליטים בעיר "טוב למדיי". היא עצמה – כך סיפרה – מצאה עבודה כמטפלת ועוזרת-בית אצל משפחה יהודית ובתמורה זכתה לאש"ל ולשכר זעום.
במכתבה הוסיפה הניה וציינה כי הד"ר זרח ורהפטיג מצליח לסדר ליהודים רבים סרטיפיקטים – רישיונות-עלייה לארץ-ישראל. המליצה אפוא הניה להוריה: "כדאי שתצאו משם ומהר!". את המכתב נשא עמו, בתוך אחת מנעליו, בחור צעיר, מחשש הצנזורה, שבדקה כל מכתב ומכתב.
מכתבה של הניה שכנע את סבי וסבתי. בליבם גמלה ההחלטה לברוח לווילנה, אך ליתר ביטחון הם החליטו להתפצל. תחילה ייצא הוא ורק אחריו יבואו גם רעייתו ובתם הקטנה, שפרינצה, שהייתה כבת אחת-עשרה.
כאמור לעיל, הגבול נסגר וחצייתו הייתה בלתי-חוקית. לפיכך התארגנו כמה יהודים, שכרו עגלון גוי כדי שיבריח אותם אל מעבר לגבול.
סבא לקח עמו את הטלית והתפילין, כמה ספרי-קודש, מעט בגדים ואת חידושי התורה שכתב במשך השנים. הוא נפרד מרעייתו ומבתו ויצא לדרכו. הוא לא שיער כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותן.
הנוסעים בעגלה ישבו בה אפופי מתח וחרדה. הנה נראה הגבול מרחוק. בעוד כמה דקות יחצו אותו. ואולם בדיוק כשהגיעו לנקודת החצייה נשמעו יריות. העגלון הגוי צעק להם לברוח צפונה ולהציל את עצמם. הם עזבו הכול בעגלה ונסו על נפשם. רק בנס לא נפגע איש. זה היה בליל הנר החמישי של חנוכה.
סבא ושאר הנמלטים הסתתרו בצד השני של הגבול עד הבוקר, ואחר-כך הגיעו כפליטים לווילנה. עם הגיעו לווילנה חיפש סבא את הניה בתו. לאחר שהצליח לאתר את כתובתה, מיהר אליה. הניה דאגה לכל מחסורו, אך הבחינה כי אף-על-פי שהצליח לעבור את הגבול בשלום, הוא עצוב ונסער. "מה לך, אבא?", שאלה. וסבא סיפר לה על הכתבים שהשאיר בעגלה בעת מנוסתו. "הביני, כל חידושי התורה שכתבתי כל ימי חיי, אבדו לי!", הסביר לה בכאב רב.
סבא מיאן להינחם על כתביו ונותר עצוב. חלפו כמה ימים והנה נשמעה דפיקה בדלת. מישהו הגיע וביקש למסור חבילה לרב אריה יוכט. כשפתח סבא את החבילה, אורו עיניו – "הכתבים!", זעק נרגש, "הכתבים חזרו הביתה!".
התברר כי סמוך לסבא ישב בעגלה איש עשיר. העגלון הגוי, שחזר לעגלתו כשוך היריות, מצא את התיק, וסבר כי הוא שייך לעשיר. הוא מיהר להחזיר לו את האבדה, מתוך הנחה שיזכה לפיצוי הולם. העשיר לקח את התיק מהעגלון, וכשפתחו ומצא את הכתבים, הבין מיד למי הוא שייך. העשיר הכיר את הסבא מביאליסטוק, ומתוך הכרה בגדלותו ומכיוון שהבין עד כמה הם יקרים לליבו, שלח אליו שליח מיוחד שיחזיר לו את חידושי התורה שלו. כך הוחזרו הכתבים לסבא.
גורלן של סבתא סימה ושל שפרינצה הקטנה, לא שפר עליהן. שני מכתבים ששלחו מגטו ביאליסטוק הגיעו אל סבא. שוב לא שמע מהן. סבא עלה לארץ בשנת תש"א. מכאן עוד ניסה להציל את רעייתו ובתו, בהנחה שעודן חיות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא נפטר מעוגמת-נפש בהיותו בן חמישים ושמונה.
חלפו שנים ובני-המשפחה הדפיסו את חידושי התורה של סבא, הרב יוכט, על מסכת בבא-קמא. 'משנת אריה', נקרא הספר. לאחר הפסקה ארוכה, שוקדים עתה על הוצאתם לאור של חידושיו גם על מסכתות בבא-מציעא ובבא-בתרא.
אף שסיפור ההצלה לא היה שלם, משפחתנו נוהגת להתכנס בכל שנה ושנה בליל הנר החמישי למסיבת חנוכה משפחתית, להודות ולהלל לה' על הצלת הסבא, בערב הזה, ועל הצלת כתביו שהיו יקרים כל-כך לליבו. יהי זכרו ברוך ותהא התורה הנלמדת מחיבוריו נר לנשמתו.
| התוכן באדיבות צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות |
