ט"ו באב - אירועים היסטוריים

יום ט"ו באב שחל בליל ירח מלא, מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב • כל המאורעות ביום זה בכתבה המלאה

נאמר במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". באותם ימים ט"ו באב היה ממש חג: עונת הקציר הסתיימה, את התבואה כבר אספו לגרנות, גם הפירות נקטפו ואוחסנו במחסנים, ומתוך תודה היו אבותינו פנויים עתה להתמסר ללימוד התורה, ביום ובלילה.

חכמי ישראל ציינו מאורעות נוספים - חיוביים, שארעו ביום זה: 

יום שפסקו בו מתי המדבר משנגזר על דור המדבר שלא יכנסו אל ארץ ישראל, מתו מהם מדי שנה, בתשעה באב חמישה עשר אלף. ט''ו האלפים האחרונים חפרו אף הם את קבריהם ונכנסו לתוכם בליל תשעה באב. מכיוון שהיו אחרונים סלח להם הקב''ה, וחיו. אולם, בתשעה באב שחרית כשהתעוררו משנתם, עדיין לא ידעו שנבדלו לחיים, וחשבו שמא טעו בחשבון הימים, והיו נכנסים לקבריהם עוד חמישה לילות. כיון שהגיע ט''ו באב, וראו את הירח במלואו- ידעו שחשבונם נכון. מיד והבינו שבטלה מעליהם הגזירה, ועשו אותו יום טוב.

הותרו השבטים לבוא זה בזה הותר שבט בנימין לבוא בקהל - שני איסורים של חיתון זה בזה היו בעם. האחד- מימי משה רבינו: בת שירשה מאביה נחלה- לא יכלה להינשא אלא לבן שבטה בלבד (כדי שלא תעבור נחלה משבט לשבט), כפי שנאמר ב'בנות צלפחד'. השני- אחרי מעשה 'פילגש בגבעה', נשבעו ישראל לאמור: ''איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה''. מאז לא יכלו בני שבט בנימין לבוא בקהל ישראל. שני האיסורים, אף שנעשו כהלכה, היו קשים לישראל, מכיוון שהיו אסורים להתחתן אלה באלה. לאחר שדרשו חכמים את המקראות, והוכיחו שהאיסורים שייכים רק לאותו דור בו התרחשו, בוטלו שניהם יחד באותו היום- חמישה עשר באב.

יום שביטל הושע בן אלה פרדיסאות - כשקרע ירבעם בן נבט את מלכות ישראל מירושלים, העמיד שני עגלים (בדן ובבאר שבע), והיה מביא לשם את העם שיעבדו עבודה זרה. כיון שעיני רבים היו נשואות רק לבית המקדש שבירושלים, הושיב ירבעם פרדיסאות, כלומר מחסומים ושומרים, בכל הדרכים המובילות לירושלים, שלא יעלו ישראל לשם ויעבדו את ה' וישתחוו למלך יהודה אשר בירושלים. המחסומים היו קיימים עד סוף ימי מלכות ישראל, עד שמלך הושע בן אלה שביטל את הפרדיסאות ואמר: ''כל הרוצה לעלות לירושלים- יעלה''.

יום שפסקו לכרות עצים למערכה - כשעלו עזרא ונחמיה מבבל לבנות את הבית השני, מצאו את הארץ שממה; כל עציה נעקרו על ידי האויבים. מכיוון שהיו צריכים עצים לבנין הבית ועבור המערכה, לצורך עבודת המזבח- היתה נדבת עצים נחשבת לנדבה גדולה, וכל הזוכה במצוה הביא קרבן, שנקרא 'קרבן העצים', מתוך שמחה גדולה. כל האויבים שרצו להתנכל לישראל ולהשבית את בנין המקדש ועבודת המזבח, היו מושיבים משמרות על הדרכים למנוע את הבאת העצים למקדש. והיו המתנדבים להבאתם מחרפים את נפשם ומביאים אותם ממרחקים, ונושאים אותם בשירה ובזמרה. היום האחרון לכריתת העצים, מדי שנה היה חמישה עשר באב. לפי שהעצים הכשרים למזבח חייבים להיות יבשים וללא תולעים, ומט''ו באב ואילך תשש כחה של חמה ואינה מייבשת את העצים הכרותים במהירות, ונכנסים בהם תולעים ונפסלים למזבח. לפיכך משהשלימו את המצווה, והיו מוכנים כבר עצים למערכה עד הקיץ הבא, עשו אותו יום שמחה, והיו קוראים אותו 'יום תבר מגל', כלומר- יום שבירת הקרדומות, שאין בהם עוד צורך בשנה זו.

יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה - כשהחריב אדריאנוס את ביתר, התעלל בהרוגים באכזריות נוראה, ובגופות החללים גידר כרם גדול שהיה לו מכל רוחותיו, לאורך שבעים ושנים מיל. לאחר זמן בא מלך אחר והתיר להביא את ההרוגים לקבורה, ואותו היום היה חמישה עשר באב. באותה שעה תקנו חכמים ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון. 'הטוב'- שלא הסריחו, 'והמטיב'- שניתנו לקבורה. אותה ברכה קבעו גם לשותה יין משובח, זכר לאותו הנס שהיה אצל כרם היין.

שתף לחברים

שתף